באחד ממפגשי משפחתי, הסתכלנו אחותי ואני על ההרכב המרשים והמרגש של הנוכחים, 

בעצב אמרה ״כמה חבל שהתרבות שלנו תעלם איתנו״

חשבתי הרבה על המשפט הזה ונאלצתי בעצב רב להסכים.

נולדנו במרחק מחצית כדור הארץ, ארגנטינה, עולם אחר, אומנם במערב ובמזרח, שמעו, ביקרו ואפילו למדו לאהוב אותה,

את הנופים, המקצבים ובמיוחד את האנשים החיים שם.

נולדתי וגדלתי שם ואיתם, עד מצוות, תנועה שבה האידאולוגיה השיוויונית וזכויות אדם, דגל לרגלם, חירות וזכות הבעה ערכי עליון.

תנועה  יהודית מתקדמת,  מנהיגת מחאות חברתיות, בסיס לפעילות כלל ארצית, מיקלט לאומנים  ומנהיגים נרדפים.

מהם שאבתי את אהבת השירה והפואמה המקומית, פולקלור מיחד במינו המחדיר את הנופים, המנהגים והאופי הכול כך אנושי שם. 

וכול זה מטובל על ידי הורי, מנהיגים חברתיים מסורים שתרמו את חייהם לרעיון שבער בהם, האזינו אותנו באידאולוגיה רבה, גם 

כשלחם חסר על שולחנינו.

המסעות בכפרים נידחים עם אבי, כאשר ירד למחתרת לימדו אותי לשמוע את זעקת העם הנשלט על ידי שלטונות מושחתים,

להרגיש סבלם של פשוטי העם וכמובן לשאוב מהם את אהבת האדמה.

זאת תרבותנו, אותה אני רוצה להעביר לכם, אך כפי שהפייטן והזמר הלאמי של ארגנטינה ״אטאואלפה ג׳ופנקי״ אמר 

״המביט ואינו רואה, מביט באדמה ורואה אדמה״, אני מנסה להעבירעביר כאן מורשת, ואולי לא אספיק הכול, תמונות שתוכלו 

לראות דרך עיניי, שורות שכתבתי על רגשותי ועל עולמי, פתגמים ואמרות שייצבו את עולמי וגם שירים שליוו אותי מילדותי הרכה.

ואז כשתביטו באדמתי תירוא יותר מאדמה