הפולקלור הארגנטיני ובמיוחד השירים, ליוו אתי תמיד

מאז שאני זוכר עצמי, ילד בגיל שש או שבע נשאתי ספר או מחברת שירים לכול מקום שהלכתי

במקום שגדלתי, הסמבה, סגנון שירה נעים, זורם ורגיש שלט. בעל מבנה די קבוע, שני בתים של ארבע שורות, כש שתי השורות האחרונות חוזרו שוב,

פזמון חוזר של ארבע עד שש שורות וחוזר חלילה פעם נוספת

המקצב מלווה תמיד עם טיפוף די עקבי, ובגיטרות שמובילות את המנגינה.

מקור ההשראה של מיקצב זה היא קורדובה, מחוז לרגלי האנדים הגבוהים, מעט צפונית לעיר מגורי, שם,

קיימת הפקולטה למוסיקה העוסקת בין היתר בפולקלור הארגנטיני

הלהקה המפוסמת ביותר שהובילה שנים רבות מקצב זה ונוספים, הוקמה, תחילה לתחרות פולקלור

והם למעשה הובילו את שירת הפולקלור הפופולרי שנים רבות ושמה לוס צ׳לצ׳לרוס

להקה הפופולרית פחות היתה לוס פרונטריסוס, להקה שהוקמה במחוז שלנו ותמיד היתה העדיפה עלי,

מילות השירים, נכתבו על ידי פייטנים, שהמפורסם ואהוד ביותר היה אטאולפה ג׳ופנקי, חצי אינדיאני (אבוריג׳ן ליתר דיוק)

חלקם הלא קטן של פייטני וזמרי הפולקלור נאלצו לרדת למחתרת, עקב רדיפת השילטונות, הם למעשה קולם של העם בשירי ביקורת לשילטון ומובילי תנועות המחאה, כאטאואלפה עצמו, מרסדס סוסה והורסיו גואראני.

זמרים אלו מצוא מיקלט לעיתים אצלנו בתנועה, במיוחד גוארני, שבילה תקופות לא קצרות בבית תנועתנו.

היה יושב בפינת אחד החדרים על כיסא, אוחז בגיטרה ושר שעות להנאתו, אני כילד בגיל שמונה עד עשר,

ישבתי מולו שעות מדי יום והקשבתי לשירים, לסיפורים, דרכו למדתי לא רק המילים אלא המשמעות, הרגש

והמסר של השירים שמלווים אתי עד היום

הפולקלור התנגן ונשמע בכול מקום, ברחובות, בכיכרות, במסדרונות הבית ספר, בכול פגישה או ארוע בתנועה ובכלל בכול מכשירי הרדיו

אימי, שהיתה לה קול נעים ושרה כול כך יפה, היתה שרה ומזמזמת כול הזמן בבית, אותם הסמבות ובמיוחד

מהזמר האהוב עליה אדוארדו פאלו, זמר מבואנוס אירס, בעל קול בס ובעל כישרון פריטה מיוחד במינו

הקשר לאהבתי לתרבות זו, שהיא תרבותי עד היום ספגתי מהשירה עצמה, אבי, שהיה יורד למחתרת בתדירות 

לא קטנה, היהנ ודד בין כפרים ועיירות בפריפריה של המחוז שלנו ושל מחוזות סמוכים, ןאני הצטרפתי אליו 

בכול המסעות האלו, היינו ישנים במלוניות קטנות בדרך, כאשר צמוד אליהם תמיד קיימת פניה (peña) 

שהוא מקום איסוף של מקומיים ובו הרבה מהם היו מגיעים עם גיטרה ושרו בתורם בשעות העררב והלילה, 

אך לא רק שרו, תוך כדי ניגון, היו מחברים אמרות, פתגמים ומעשיות מקומיות שהמציאן במקום.

אמרות אלו נחרטו בזיכרוני, אמרות פשוטות, מקומיות עם הרבה חוכמה וערכיות, אגב, חלק גדול מאמרות

אלו שולבו בשירה הפולקלורית.

עבורי זה היה מעיין של ערכיות והבנת סיבלם ורשותם של אותו חלק של העם שורשי והעני.

שירה זו מלווה אותי תמיד, כילד בדרך מביתי לבית ספר, לתנועה, לבתים של חברים בימים שלא הייתי ישן בבית, 

או סתם כשהייתי נמלט מביתי, כשהגעתי לארץ, בקיבוץ, בחודשים שהספה העברית לא היתה שגורה בפי

בהיותי בבית הילדים, בשירות הצבאי ברגעים הקשים, לאחר מלחמת כיפור בלילות של חוסר שינה וסיוטים

השירים עלו במוחי והקלו על עצב או בדידות.

ובמשך השנים בנסיעותי, במסעות בכרמל, ובכלל בכול רגע עצוב, משמיע את אותם השירים (והם רבים) 

במשך שעות

חלומי היה לתרגם את עיקר השירים האהובים עלי, זו עבודה לא פשוטה, כי לא התרגום המילולי הוא

המטרה, אלא להעביר את המשמעות דרכם כפי שאני חש

אתחיל במשימה שתמשך בודאות הרבה שנים