הספסל מול המגלשה

בשכונתי, בסוף הרחוב יש גן משחקים ובו המון מתקנים, נדנדות, סביבונים ומגלשות. 

בשעות אחר הצהריים ניתן לישמוע את המולת הילדים המשחקים בו מאיה, כמעט כול יום,לאחר הגן,נוהגת ללכת לשחק בו. ובין כול המתקנים הכי אוהבת, את המגלשה האדומה. 

המגלשה הגבוהה ביותר בגינה, בעלת המדרגות התלולות. 

מול המגלשה ניצב ספסל עץ ובו איש זקן יושב לו רוב הזמן. 

איש זקן בעל שיער לבן, קמטים בפנין, עינים טובות וחיוך רחב, יושב וסביבו יונים רבות,עפות ונוחתות לרגליו, על ידיו וכתיפיו. 

פירורי לחם שמחזיק בידו מפזר אט אט לתאבונם. 

יום אחד, לאחר שעייפה לשחק, מאיה ניגשה לאיש, קוראים לי מאיה! אמרה, מותר לי לשאול מה מעשיך? שאלה, 

האיש הרים את עיניו הטובות וענה: אני מכבד את ידידי בפירורים, הם ממש החברים שלי, מבקרים אותי כול יום, ואוכלים עימי. 

מאיה חייכה ושאלה, האם גם לי מותר להיות חברה שלך ושל היונים? האיש הזקן פינה מקום לידו ואמר, בודאי ידידתי החדשה, שבי לידי. 

נתן למאיה חופן פירורים וכך ישבו זה לצעד זה שעה ארוכה ןהאכילו את היונים. 

האיש הזקן סיפר לה סיפורים על תקןפות רחוקות שהיה בעצמו ילד. 

מאיה, הקשיבה בהתלהבות רבה לסיפוריו וביקשה להגיע למחרת שוב. 

כשחזרה למחרת מהגן, אספה והכניסה לכיסה כול פרורי הלחם שנותרו מהארוחה, רצה אל גן המשחקים, גלשה ותיפסה שוב ושוב, וכשעייפה, ליד ידידה החדש התיישבה. 

האיש הזקן שלף מכיסו סוכריה על מקל, חופן פירורים וכך ישבו שעות, מאיה נהנית מהסוכריה, מפזרת את הפירורים ומקשיבה לסיפוריו המרתקים. 

רוב ימות השבוע, ישבו זה לצד זו, פיזרו פירורים ונהנו מחברת היונים, תמיד קיבלה מאיה סוכריה על מקל, סיפורים נושנים וידידות יחידה במינה. 

וכך חלפו להם השנים, גן ילדים, כיתה א׳ וכיתה ב׳, אך יום אחד בכיתה ג׳ הבחינה מאיה שהאיש הזקן לא שב לשבת על ספסל העץ הישן וישבה שם לבדה. 

כחלפה לידה אימו של ניב חברה, שאלה: האם ידוע לך היכן האיש הזקן חברי? 

אמא של ניב, הסתכלה אליה בעצב ואמרה, האיש הזקן עף עם חבריו היונים לשמיים, 

מאיה לא הבינה מה פשר הדבר ושאלה שוב: מתי ידידי ישוב? 

אמא של ניב ניגבה דימעה מעיניה וענתה, הוא לא ישוב אך תמיד ייסתכל אליך ממרום. 

מאיה נעצבה מאוד, אך החליטה, כיוון וידידה הזקן מסתכל אליה מלמעלה לשוב בכול יום לאחר המשחקים, לשבת בספסל ולפזר פירורים לחבריהם המשותפפים, לשבת בספסל ולפזר פירורים לחבריהם המשותפפים, 

ישבה שם, נזכרת בסיפורי הזקן ואפילו מרגישה בטעם הסוכריה שכול כך התגעגעה. 

וכך לאורך שנים, כשהרגישה עצובה ובודדה, חזרה לשבת ספסל, מאכילה את היונים,חושבת על ידידה הזקן ומרגישה את נוכחותו לידה, והיא לא לבד. 

השנים חלפו, ןכשמאיה הפכה לאמא, את ילדיה הביאה לגינה כל אחר צהריים, 

היתה יושבת בספסל, נהנית מקולות השמחה של הילדים וממשיכה להכיל את היונים. 

היתה מסתקלת עליהם ומדמינת שאולי אחד מהם הוא האיש הזקן, ידידה הותיק שבא לבקרה, לספר לה סיפור חדש ואולי יביא לה עוד סוכריה על מקל. 

בחלוף הזמן, ילדיה של מאיה גדלו ובנו את משפחותיהם הרחק מביתה, בשכונה אחרת,

אך מאיה, המשיכה מידי ערב לשבת על ספסל העץ, לפזר פירורים ליונים כך, שאף פעם לא הרגישה בודדה, ידידה הזקן תמיד היה שם בחלומה לידה. 

מאיה הזדקנה, שערותיה הלבינו,קמטים איתרו את פניה, אך מחבריה היונים לא נפרדה. 

יום אחד, בהיותה מוקפת ביונים, שמעה קול של ילד שהכריז, שמי יובל! מותר לי לשאול מה מעשיך?, 

הרימה מאיה את עיניה וראתה מולה ילד קטן וחייכן, אני מכבדת את ידידי בפירורים, הם ממש החברים שלי, מבקרים אותי כול יום, ואוכלים עימי, 

יובל חייך ושאל, האם גם לי מותר להיות חבר שלך ושל היונים? 

מאיה פינתה מקום לידה ואמרה, בודאי ידידי החדש, שב לידי, ונתנה לו חופן פירורים, 

מאיה שלפה מתיקה סוכריה על מקל שתמיד החזיקה ואמרה: קח יובל, האכל את היונים עימי, 

דע לך, יש לי הרבה סיפורים לספר לך, והיום, אתחיל בראשון