פרולוג

הרעיון ליצירת הסיפור, נולד מהערה של נורמה אחותי, ״אנחנו עולם הולך ונעלם, דור אחרינו לא יכיר״, אז אליכם הסיפור נועד,

ילדי היקרים

אמרה את המשפט בארוע משפחתי אצל בנה אודי, כשהתכוונה למקום שממנו באנו, ארץ שלא מוזכרת בשום עבודות שורשים,

תרבות כול כך שורשית ועמוקה, אידאולוגיה כול כך שונה וזרה במחוזותנו

ארץ שאליה לא יתאפשר לנו לקיים טיול ותיעוד שורשים, עקב ריחוקה הרבה הן פיזית והן תרבותית למקורות והתרבות היהודית המוכרת 

בחרתי לשלב מספר מרכיבים בסיפורי, 

• פרוזה, המתארת מתוך מעמקי ליבי ונפשי את המציאות שבחיי, כפי שהיא זורמת בעורקי, בנדבחי תבונתי והכרתי ומזינה את רגשותי,

• תמונות שייקשתו את כתיבתי במראות האנשים שבחיי ואולי להעביר קצת אווירה חזותית לקורא

• תרגום של שירים אשר ליוו אותי כול חיי, פולקלור של האדמה ששורשי הצעירים עדיין שם, אך בעיקר נחמתי התמידית

• וכן סיפור או סיפורים, בהם אתאר את הנודע רק לי, על הורי, על החיים שלנו ושלי בנפרד, כפי שחוויתי אותם, אותם החיים שעיצבו את דמותי ואופי 

הסיפור של תא המשפחתי, שחוויתי איתכם לא אכתוב, תפקידכם ילדי, לספרו אם תמצאו לנכון בבוא היום

פתח דבר

צעדיה נשמעו היטב בפרוזדור הקליניקה הפרטית והיוקרתית, הליכתה הזקופה ואצילית על נעלי עקב דקים וגבוהים במיוחד כצו האופנה בבואנוס איירס.

פני, אימא, אישה יפה, בסוף שנות העשרים שלה, מרשימה במיוחד, שערה שחור כפחם אסוף בקפידה מעל ראשה בתסרוקת מושקעת ומושלמת, 

עינים חודרניות ומבריקות מעוטרות בגבות וריסים שחורים ומטופחים, שפתיה בשרניות ואדומות הבליטו את יופי פניה. על גופתה שמלה שחורה 

המדגישה את לובן עורה וגופה האצילי, רגליה עטופות בגרבי ניילון בצבע חום בהיר הנושאים פס בולט מאחורי שוקיה, אל נעלי עקב הגבוהים. 

ראשיהם של גברים ונשים הסתובבו לעקוב במבטם, בקנאה והתפאלות אחר דמותה החולפת     

התיישבה ליד צעירה, שכמותה ערכה בדיקות הריון לפני זמן קצר, על מנת לקבוע ייתכנות של ביצוע הפלה, 

ישבו ופתחו את ליבם בשיחה שוטפת ומאופקת על מנת להסביר לרעותה את מהות ההחלטם להפסיק את הריונם

אמי תספר שסיבלה בלידת נורמה אחותי לפני כארבע שנים, היה גדול מנשוא ואין ביכולתה לעמוד בכך שוב, היא גם תציין שעברה הליך דומה לפני שנתיים כשהרתה ונשאה תאומים ברחמה

כעבור מספר דקות נקראה הצעירה שישבה לצידה להכנס לרופא, תוך זמן קצר עזבה את חדרו ובחיוך ביישני עדכנה את אמי שנקבעה לה טור לביצוע גרידה במהלך השבועיים הקרובות, כיוון והיא נמצאת בשלב הריון מתקדם וכול דחייה עלולה לסכן אותה

דלת הרופא ניפתחה שוב והאחות קרא לה להיכנס פנימה לחדר הרופא, במתח מסויים התיישבה מולו מעבר לשולחן, 

הרופא בחן את תוצאות הבדיקה מספר דקותף, הרים את עיניו ובישר לאימי שאיחרה במספר ימים לבצע את הבדיקות ובמצבה, כבר לא ניתן לבצע את התהליך מבלי לסכנה באופן כמעט ודאי

ההלם היה מוחלט, היה קשה לעכל את האמור, באיטיות קמה מין המכיסא ובצעדים פחות נחרצים עזבה את הקליניקה ופסע באיטיות לביתה שבקרבת מקום.

הנוכחים בבית אשר המתינו לתוצאות הבדיקה, ביניהם אבי, שלא יכל להתנגד להחלטתה לסיים את הריונה, הסתיר חיוך של שמחה בשומעו את הבשורה, 

חוליה, אחותה העקרה, גם שמחה בליבה והבטיחה לעזור לה בכול יכותה, 

אחותה סופיה שהיתה גם בשלבי הריונה הראשונים שמחה גם היא, בהיזכרה באסון שפקד אותה בלידה הקודמת

כך, בהסתגלותה למצב החדש התנהלו חייה בימים הבאים, בין שמחה לעצב ופחדים, בוקר אחד לאחר כשבועיים, צילצל הטלפון ובצידו השיני של הקו אחות הרופא מהקליניקה היוקרתית, שבישר לה על טעות בפינוח תוצאות הבדיקות כיוון והן והוחלפו בינה לבין אותה צעירה שנבדקה איתה, על כן ונקראת בדחיפות לבצע בדיקה חוזרת.

אימי התפנתה מיידית מכול עיסוקיה ומיהרה לקליניקה, שוב הבדיקה, שוב אותה המתנה מורתת עצבים ושוב אותה שיחה עם הרופא ………, מאוחר מדי

אמא

קשה להסביר את הניגוד בין המראה, המטופח, קפדני ואפילו מגונדר במידה רבה, אל מול פנימיותה העשירה, הפלורליסטי, הומני והקרבתה העצמית לטובת אותם מטרות 

נשגבות המלוות את האידאולוגיה הפרוגרסיבית, סוציאליסטית שהובילו את מעשייה והתנהגותה כול חייה

התשובה תמונה ככול הנראה בעברה הלא פשוט, בשביל החיים הקשה והמפוטל שעברה מאז לידתה  ובשני העשורים הראשונים לחייה

אביה, קוזאק חזק ואלים אשר הוברח עם אשתו ושלושת ילדיו הראשונים  מרוסיה בעזרת משפחתו העמידה, מעט ליפני המהפכה הקומוניסטית, 

בהייותו בולשביק קומוניסט קיצוני, פעיל מרכזי נרדף והמבוקש על יד השלטון דאז.

בהגיעו לארגנטינה, רכש שטח אדמה במרכז בואנוס איירס, הקים שם את ביתו ואת בית מלאכתו, בו כאמן פירזול בנה אין סוף גדרות ברזל דקורטיביים לבתי עמידים בעיר 

עם השנים הרחיב את משפחתו עד לאחד עשרה אחים, כשאחד מהם נפטר בינקותו,  אימי היתה הלידה הראשונה שלהם בארגנטינה ואולי בגלל זה אביה העדיף אותה על כול אחיה, מעמד שהציל אותה מאלימותו של האב

אימי זכרה את ידיו הגדולות והחזקות של אביה, ידיו של נפח, שבהתקפי הזעם התחופים הנחיט באגרופו מכות נמרצות לרוב אחיה ולאימה, אמא אישה בעלת אופי חזק, אך מימדיה הקטנים והשברירים לא עמדו מול אלימותו של האב כלפיה וכלפי בניה.

סיפורים וזכרונות קשים שמעתי לאורך השנים ממנה, אימא שספגה כול כך הרבה אלימות, אחיות ואחים מוכים עד עובדן הכרה, עונשים קשים שהשאירו חותם קשה בבריאותם הגופנית ובעיקר נפשית.

איש אלים ומר רוח היה, אלימותו ההשאירה אחריו ירושה קשה, ילדים שיהפכו להורים אלימים, חלקם בעלי נטיות אובדניות, ושני אחים שמצאו את נחמתם באלכוהול

ואף בפשע.

ייסורי המשפחה הגיעו לקיצם בשנתה העשרים שלה לערך, אביה נפטר עקב ארוע מוחי פתאומי, האלימות הפכה למלחמת קיום, האחים הבוגרים יותר יצאו לחיים 

עצמאיים ועזבו את הבית, מלאכת הפרנסה של אימה ואחיותיה הצעירות נפלה בחלקה, על כתיפיה הרכות עדיין של אימי

אומנם חלומה היה להיות ספרית, ואפילו סיימה מספר קורסים שהסמיכוה לעסוק  בכך, אך הצורך בפרנסה מיידי, הביאה אותה לעבוד בבית מלאכה מאוד יוקרתי

לעיבוד עור, עיסוק יוקרתי ומכניס בתקופה ההיא.

שם עבד אבי, אינני יודע אם הכירו שם או בפעילותם בתנועה הפרוגרסיבית קומוניסטית בהם היו פעילים, אך יחסיהם העמיקו מאותה תקופה, למרות החיזורין הרבים

להם זכתה ממעריצים עמידים ואנשי בוהמה, היא העדיפה את הברנש השקט, מופנם ואידאליסט מושבע

תקופה זו, היתה עבורה תקופה יפה שבה יכלה לשמוח, לבלות ולעסוק בפעילות חברתית פוליטית רחבה בעידודו ותמיכתו של אבי, פעיל מרכזי בתנועה

עבורה, עשייה פוליטית וחברתית היתה אז ותמיד מעל הכול, לעיתים מעל המשפחה, אפילו במהלך מלחמת האזרחים בספרד, השלימה במסגרת המפלגה קורס

אחיות שנמשך כחצי שנה על מנת להצטרף לכוחות הלוחמים נגד פרנקו, למזלה או לחוסר מזלה סיום המלחמה תפסה אותה ימים ספורים מתילת הפלגתה לספרד, 

כך שהוחזרה לבואנוס איירס כשבוע אחרי צאתה

אם אימי נפטרה לאחר לידתה של אחותי ולפני לידתי, כך שלא הכרתי את הסבתות שלי וזכיתי רק להכיר את סבא מצד אבי

האחים בנים, שלושה במספר, עזבו את הבית סמוך למות אביהם, נשאו נשים נוצריות מקומיות ודי התרחקו מהמשפחה, אימי בלבד שמרה על קשר עמם, אחותי עדיין

זוכרת אותם ואת בנותיהם

האחות הגדולה, רוסהת נישאה לאיש עשקים יהודי עשיר, אך עקב עקרותה, נמנע מהם לגדל ילדים

האחות השניה פרידה, נישאה לבחור נוצרי, במאי טלויזיה ואדם נפלא, גם היא עקרה, לא הביאו ילדים לעולם וראו בי כבן, גם כאשר התגוררנו במרחק רב מהם

חוליה, צעירה במעט מאימי, נישאה לאיש עסקים מפולפל, בעל יושר מוטל בספק, נדדו בין מספר ערים, עקב ״עיסוקיו״ והביאו לעולם בת יחידה בשם מרטה

האחות הקרובה ביותר לאימי, צ׳וצ׳ה בכינויה, אשר סבלה במיוחד מנחת זרועו של אביה, נשאה עימה צלקות נפשיות עמוקות שגרמו לה שנים מאוחר יותר, להתנהגות 

אלימה ביותר במשפחתה, היא נישאה לניצול שואה פולני, חבר טוב של אבי, הביאו לעולם ארבעה ילדיםת כאשר הבכירה נפטרה בינקותה עקב אלרגיה חריפה לתחליפי 

חלב שהיו נפוצים באותה תקופה, בנם השני שלהם, דניאל, שנולג כמה ימים אחרי, העניק את חלב אם יחד עמי מאימי

לגבי שתי האחיות הקטנות יותר, אין לי הרבה מידעת רק שאחת הביאה בן זכר אחד שהיה זמר פופ די מוכר בארגנטינה ושנייה שהולידה בן ובת, ידוע לי רק שהן נשאו 

את אלימותו של סבי ברמה העמוקה ביותר, כולם, גם האחיות ובניהם סבלו מבעיות נפשיות אובדניות ונזקקו לטיפולים ואישפוזים תחופים

אבא

אבא, את שורשיך יותר הכרתי והעמקתי, הפתעה מיוחדת וגדולה, הנוגדת כול רציונאל, היא לגלות כמעט בוודאות מלאה שהינך נצר, דור שישי של הרב הידוע 

מנחם מנדל מורגנשטרן, ״הקוצר מקוקץ״, רב גדול בתורה באררכיה הגבוהה ביותר, בשורה ראשונה אחרי הרמב״ם, היה מייסד התנוע החסידית בפולין, שהיתה הגדולה 

באירופה, ותלמידו בהדרכתו, יסד את חסידות חב״ד

אתה ?, אטאיסט נושא דגל?, אזרח העולם, קומוניסט פרוגרסיבי?, אינני בטוח שידעת, על כול מקרה ממך לא שמעתי על שורשיך, אך בחקירתי את המשפחתנו, 

מצאתי הרבה דמיון בצורת החשיבה, ההתנהגות, דבקות במטרה ובעיקר חוכמת חיים והבנת המציאות לאורך כול הדורות עד אליך

סבך, יוסף,  רב ותלמיד ישיבה, העתיק את מגוריו מהכפר הגובל עם רוסיה לורשא ושם חיי עד יום הירצחו על ידי הנאצים, מצבו הכלכלי לא היה מזהיר בלשון המעטה, 

אך הצליח להקים משפחה גדולה, אחד עשרה ילדים, מתוכם ארבעה בנים כולל אביך, סבי.

אביך, נפטלי, היה גם תלמיד ישיבה בקולג׳, אך בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נחטף כמו הרבה פולנים על ידי מיליציות רוסיות שעיקר עיסוקם היה

לחטוף פולנים צעירים, לגייסם לצבא הרוסי ולהביאם לחזית.

נפתלי הובא לרוסיה, ללא נסיון כול שהוא של הקהילה היהודית לחלצו, דבר שהשפיע רבות על אמונתו בהמשך דרכו, שם עבר תהליך חיול, וברגע שנלקח לחזית, ירה כדור ברגלו, למזלו מעשהו לא התגלה, נחשב לפצוע מלחמה, שוחרר וחזר לביתו בורשא.

שם, עקב מררירותו מהחטיפה וחוסר התמיכה של הקהילה, התרחק מהדת, וגם השפיע על אחיו בניגוד דעתו של אביו, להרחיק מהדת ואפילו לאגר לעולם החדש.

זמן קצר לאחר הגיעו לוורשא נשא נפטלי את אישתו, אימך. צעירה חולנית, ביתם של משפחה יהודית עמידה בעיר, אך, עקב אי שביעות רצון של מפחתה לנישואים

 וסימני אנטישמיות ההולכת וגוברת לא הצליח לדאוג לפרנסת משפחתו, וזאת בזמן שהגעת לעולם, שימעון עקיבה.

לאחר הטלבטויות רבות, ודיונים בין המשפחות, החליט אביך, שלושת אחייו ואחות אחת סוררת להגר לארגנטינה, לעולם החדש והקורץ על פי השמועות,

הוא השאיר אותך עם אמך בפולין, ושט לחפש עתיד טוב יותר.

החל את דרכו בבואנוס איירס וכשמצבו התייצב קרא לכם להגיע אליו, אך אמך עקב בריאתה הרופפת שלחה אותך בלוויית אחותה בלבד והיא תגדל אותך מספר שנים, והייתה בן חמש בלבד.

אמך הצטרפה אליכם לאחר תקופה לא קצרה, תאריכים אינני יכול לקבוע, כיוון ואישורי הגירה וזהות היו יקרים וקשים להסגה, על כן הו היו נשלחים מארגנטינה לפולין הלוך ושוב לשימוש חוזר

הגעת אמך לארגנטינה, סימנה עבורך תקופה של משפחה, בית חם ואוהב. זאת היתה תקופת הזוהר של ילדותך, יכולת להרגיש בטוח ושייך, תקופה זו לא נמשכה הרבה זמן, כשלוש או ארבע שנים, עד לכניעתה למחלה שליותה אותה מאז פולין.

כבר אז, בימי נערותך, הצטרפת לתנועה הפרוגרסיבית,  בעלת זיקה קומוניסטית, הית בה פעיל ואפילו מנהיג אידיאולוגי נרדף על ידי השלטונות.

באותו זמן, לאחר תקופה לא ארוכה ממות אימך, אביך נשא לאישה את מאשה, אישה קשה, שלא קיבלה את דעותיך, פעילותך ןסגנון חייך והפכה את חייך לגיהנום, 

עד כדי גירושך מהבית בהרבה מקרים

למרות שלימודים מסודרים לעולם לא קיבלת, אך תקושתך ויכולתך האינטלקטואלית הנדירה הפנת אותך לספרות’ קראת ללא לאות, בעיקר ספרות בתחומי 

הפילוסופיה, מדיניות ופוליטיקה. ידע נצבר זה הפך אותך במהלך חייך למנהחג אידיאולוגי מוערך.

מגיל צעיר פנית לעבודה, התמחת בתחום העור, עשיית ארנקי גברים, תחום מאוד מוערך ומכניס באופנת הגברים, התקדמת יפה ואפילו גייסת לעבודה, פעילה

תנועה מוכרת, זו שתהפוך לאישתך במחצית שנות הארבעים.

נורמה 

אחותי המוערכת והאהובה.

היום במרומי גילנו, ובהיותך זיקנת השבט המבוגרת ביותר במשפחת מורגנשטרן, מביט בך ורואה בפניך, בגופך הכפוף והעייף, עייניך הכבויות קמעה, 

אני יודע שמאחורי כול זה, יש אישה חזקה, חכמה וטובת לב, שחייה זימנו לה מסלול קשה ומפותל, סבל שהיה מיותר, חלקו הגדול ניתן היה למנוע,

והיתר גורל מתאכזר.

היית ילדה ראשונה לזוג, אידיאליסט, פעיל אך בורגני באותה תקופה, מבוסס בראשית הדרך שהבטיח רווחת יתר בתקופה הקרובה.

לידתך הייתה קשה לאמא, על כן החליטה שזו תהיה לידתה האחרונה, עמדה בהבטחת, עד שאני הצלחתי להתחמק ולהצתרף אלי.

כבר בגילך הרך, סבלת מאסטמה קשה, שבתוספת למזג האוויר הלח והחם בבואנוס איירס, מצבך התדרדר עד סכנת חיים, ההורים נאלצו עקב כך

להעתיק את מקום מגורינו למנדוסה, עיר לרגלי האנדים, באזור של מזג אוויר מתאים למצבך.

ההורים באותה תקופה החזיקו בעסק קטן ומאוד מצליח של ארנקי עור לגברים, עתידם אז נראה ורוד ונוח, כספית, תרבותית ואידאולוגית.

מעבר למנדוסה, למעשה היה צומת דרכים בחיי המשפחה, דרך חדשה במדרון תלול שממנו לא התרוממו ההורים חזרה עד יום מותם.

נראה לי תמיד, גם לא הסתרת עם שנים, שאמא האשימה אותך במצב שנוצר, בחרה בכך, די כרגיל על פי זיכרוני, במקום לקחת אחריות.

אף פחם הייתי אז תינוק בן שלוש כשהגענו למנדוסהת מהשנים הראשונות אני מחזיק תמונות מטושטשות ממך, הן בגלל גילי הרך והן ביגלל

העדרותי מהבית.

זיכרונות מהבית, אינני זוכר הרבה, אך הדמות ששמרה עלי, שתמכה בי תמיד, לא רואה בדימיוני את ההורים, אני רואה אותך, תומכת ומחזיקה

אותי כשבגיל ארבע למדתי ללכת על גלגיליות, כאשר ילדים ברחוב רדפו אחרי ותמיד את היית שם, להגן עלי בגופך, כהיינו חולים בחורפים הקשים

שכבת לצידי דאגת, ובעיקר שמר עלי אותם ימים ולילות שהיינו לבד, כי ההורים נעלמו אל תןך פעילותם הפוליטית.

למעשה עד היום, את מהווה עבורי המשענת והגב היציב ביותר, אולי היחידי, תמיד תומכת, לעיתים מיישרת את כיווני, אך תמיד איתי, גם כשאני

בתקופה קשה, את חשה זאת ממרחק ומתקשרת לשאול לשלומי.

את ילדותך ובגרותך עד גיל חמש עשרה, במנדוסה, היתה התקופה המאושרת בחייך, אבא, האדם שבאמת הערכת ושאבת ממנו את כול עקרונותיך,

חוכמה ודרך, הובילו אותך לשילוב עשיר ומאושר בתנועת הנוער הפרוגרסיבית, בה היית חניכה ואפילו השלמת את ההכנות להיות מדריכה בכירה.

מאבא קיבלת גם את התשוקה לקריאה ובהעמקת היגע האידאולוגי בעיקרת וכמוהו רכשת את מיומנות ראיית המציאות וניתוח העתי לקרות.

התנועה והפעילות החברתית והתרבותית בה, היווה את מקור אושרך, אולי היחידי, כי בחיי המשפחה ובבתי הספר לא מצאת עצמך נתמכת, ורק

לאחרונה סיפרת על היחסים הלא קלים עם אמא.

בסוף שנת 61 או תחילת 62, כנאלצנו לעזוב בחופזה את מנדוסה, למעשה ניתקו אותך מעולמך האהובת עולם שעד היום את כמהה לו, ואפילו

חיה בו.

למעשה בשנה וחצי שתבוא אחרי עזיבתנו ועד עלייתנו לארץ, חיינו בנפרד, את וההורים אצל סבא ואני אצל הדודות, באותה תקופה למעשה לא למדת,

לא השתתפת בשום מסגרת רעיונית או מברתית, לא רכשת חברים, רק זכור לי שבפעמים הבודדות שהיתראנו, כול כך שמחת התפרקת, כפי לא ראיתיך

כך אף פעם.

כאשר נודע לנו ב63 שאנו עולים לישראל, התנגדת, אולי ניבאת את האמור לקרוא לך, 

נכון, לא הייתי רוב הזמן בבית, גם לא בילינו יחד הרבה, אך שיחות כן היו, הערכתי את דעתך והערכת את דעתי

את הכנות לנסיעתנו לארץ עשינו עקב הנסיבות במהירות, כבר בזמן ההפלגה, הרגשת את חוסר השייכות האידאולוגי עם הנוער שהיו באוניה, כולם

בעלי חינוך ציוני רחב, וחוסר מעורבות חברתית

עם הגעתנו לארץ, נלקחנו לקיבוץ גנוסר, למסגרת אולפן, כיוון והיית בגיל מעבר ולא ניתן היה להעביר אותך למסגרת של המוסד החינוכי, על כן

עשית את המסלול עם המבוגרים, בגילך לא היה אף אחד, על כן היית בודדה לחלוטין

בעזיבתכם את הקיבוץ, עברתם לדרום נתניה, בה שוקמנו בשכונת עולים שבה היו גם הרבה דרום אמריקאים, גם שם לא השתלבת, בגלל עקרונות

ואידאולוגיות כול כך שונות, חברה אחת יחידה היתה לך, שכנה עולה מברית המועצות ואיתה בילית את השנים הבאות.

את ואני חלקנו אותו חדר, ובו בלילות יכלנו לשוחח, שיחות עומק שכול כך אהבתי, עד היום מתגעגע אליהם.

כיוון וההורים עבדו בבית בתעשיית ארנקי אור, הצתרפת אליהם ובילית בעבודה הזו בשנים נבאות עד חתונתך.

רכישת השכלה רשמית לא קיבלת, לזה הורינו לא דאגו לך, ך בילית את רוב שעותיך הפנויות בקריאה, בספרדית בעיקר והשכלתך והאינקלקטואל

שלך ממש ראוים להערצה, אישה חכמה

בתחילת שנות העשרים היכרת את דני, בחור טוב לב ותומך, גם שכן קרוב, עולה חדש ממרוקו.

הבדלי התרבות ביניכם היה תהומי, אך הכבור שכול אחד מכם העניק לאחר ברמה האישית והתרבותית מעורר קינאה והשראה, ולמעשה 

עד עצם היום הזה.

בניתם בית והבאתם לעולם שני ילדים, בן, ראשון בדור ובת

להמשך פרטים על חייך לא אכנס, הנודע הוא החלק שרצית לשתף, והבילתי נודע, נשאר נצור בי לתמיד

רק אציין שהחיים לא הטיבו עמך, התאכזרה באופן בלתי הוגן אליך, אך חוזקך הפנימי יאפשר לך להתמודד ולשרוד בכבוד ובהערצה עילאית.

תמיד אומר, נורמה חייה כאן בארץ פיזית, אך אף פעם רוחך ונפשך לא עלו לארץ והן נשארו שם

תמיד היית העוגן שלי, המשענת הבלתי מעוררת, את עבורי יותר מאחות, אם או חבר, ותמיד העריץ ואוהב

וזה הסיפור שלי

סיפורי, אני לא אשלים, את מה שאכתוב קשור לשורשים שלי, לתרבות שממנה בא, החוויות שיצבו אותי מלידתי ועד כיפור, היתר אתם מכירים,

ושותפים עד עצם היום הזה, בנפרד אכתוב על מלחמתי הבלתי נגמרת מכיפור ועד היום וברור גם ירושתי אליכם ילדיי.

………………

………………

………………

אפילוג

ערום מגיח האדם לעולם וערום נוטש אותו, כך אמרה תמיד אימי

תחילה לא הבנתי, נשמע קודר, אך היא לימדה, אתה מגיע עם מה שעליך ואתה עוזב באותה צורה

בנה בית, הבע דעה וכתוב ספר אבי אמר, עם השנים השכלתי, בניתי משפחה, זעקתי ברחובות ובניתי מורשת

השנים למדו אותי שהם ציירו לי את מחזור חיים, מה תחילתו ומה סופו, מפתח סול ונקודה סופית, קצבות ללא שליטה

המנגינה הממלא את הקצוות, הטוים, הצלילים, הסולמות והאקורדים הם תפקידי, הם חובתי הם מהות הקיום

אתם לא השלמתם את הניגון עד סופו, נטשתם טרם זמן, ויתרתם על סכרכם ולא הנחתם אותי על שכרי, בלתי מושג

החיים לימדוני שיש רק שני סוגי אדם, אנשי חזית ואנשי עורף

אחד ממציא אלוהים, אחרים מאמינים

אחד חוקר ומסיק אחרים לומדים

אחד יוצא לקרב, אחרים תןמכים

אחד מוביל, אחרים מובלים

אחד צועק, אחרים בוחרים להקשיב

אחד נבחר, אחרים בוחרים

אנשי חזית רואים אופק, חלל מציאות עשיר, מגוון, צבעוני ובלתי מובן, בדידות מוכתבת ללא מוביל, ללא יד מושתת

אנשי עורף לפניהם מוביל, כמותם כרצונם, כיוונם כחפצם, תמיד ימצאו יד מושטת, לפעמים בעמל ויזע רב’ אך תמיד

אנשי חזית מובילים, מפלסים, מפקיעים, ללא משפט, ללא מורא, ללא צדק, ללא מנוחה וללא משענת לעת צרה

לאנשי עורף, יעלו לדרכם, כאלה על שביל צר, כאלה על דרך עפר מפוטלת, על דרך ראשית או על דרך המלך

אנשי עורף ייבחרו את דרכם, על דרך או תוואי קיים, הם גם ילמדו ויחוו בדרכם, פיצעהם לא שלהם, מרפא זר

אנשי חזית ועורף חיים בערבוב אקראי, לפעמים שותפים לחיים, לפעמעם לזמנים קצובים או חולפים

הורי היו אנשי חזיתף. שניהם, לא הספקתי להיות בעורפם כי נעלמו והשאירו אותי ואחותי בחזית כאנשי חזית

פגשתי אנשי חזית, לא הרבה אך משמעותיים, אנשי עורף כן, פגשתי המונים, כי הם המונין, המון הולך וגדל

לעיתים הלכו אחרי לעיתים לא, לעתים האטו את הליכתי, לעתים שמעתי קולות עידוד מאחור, לעתים פגעו בי

היום, ממקומי, רוצה לסכם, על כן אשאל לעצמי את השאלות הכי מהותיות

האם הייתי שמח? כן, שימחה עבורי אינו ריקוד, אינו צחוק קולני ומתגלגל, שימחה עבורי הוא חיוך חיצוני או פנימי

המתעורר מגעגוע, ערגה, זיכרון או תנובה

האם טעיתי? כן, והרבה, הרי אדם שלא טועה הוא אדם שלא חושב או מרגיש, אדםשאינו יוצר או עושה, 

האם עשיתי את המרב? לא, אני יודע את זה היום, חוכמה בדיעבד, אך שלם עם עשייתי ולעיתים גם עם מה שלא 

האם יש בי חרטה? כן, והרבה, פגיעה באנשים בעיקר, לעולם לא התכוונתי, אך במיוחד לאלו שהופיעו בין הכוונות, 

לעולם לא פגעתי באיש תוך ידיעה, רק מהסקה שגוייה של מציאות מוכרת וחלקית, על כך מחילתי

האם אני מאושר? כן, עבורי אושר הוא סיפוק של הגשמה, כן בדרכי כן

האם שינית? לא, מעטים הם אלו שהובילו שינוי, אבל השפעתי

האם יש תקווה? תקווה היא מושג החולף ונמחק עם הזמן, עם הנסיון והמציאות, אבל כן, יש כמיהה

האם יצרת איש חזית? כן